מי שמאמין לא מתייאש! אמנון דעי / י''ט טבת ה'תשע''א / 14:40 9 תגובות |

הם יודעים כמעט הכל על מצבם. חלקם אף בעלי ביטחון עצמי. ישנם כאלה עם סיכויים להשתנות ויש גם כאלה שעובדים קשה כדי לשמר את הקיים. האמונה אופפת את הסובבים להם, אמונה שעם כח רצון ועבודה קשה, ניתן להגיע לתוצאות טובות. אנו, מאמינים בני מאמינים, לא מתייאשים מהר. תמיד נותנים סיכוי לשיפור על אף התחזיות השחורות. יש קשיים והרבה. יש אבני נגף בכל צעד. לא מאחל לאף משפחה הפתעות כאלה. צפיה מהולה בהתרגשות, חבלי לידה שבסופם אמור להגיע האור, אך מרגע לרגע נדמה שהוא מגיח עמום, מט, שובר לב ומתסכל.

ההלם ניכר היטב על פני ההורים. חוסר חמצן של זמן מועט בתהליך הלידה, סיבוך שאורך לא יותר מארבעים שניות, הופך חיים של משפחה במאה ושמונים מעלות. שום דבר לא יהיה כמו עד עתה, החיים משתנים מקצה לקצה. המשפחה הקרובה נרתמת לעזור ולסייע, אך הגזירה נגזרה!

הגזירה נגזרה? האומנם?

דפוס החשיבה הפשוט הוא, שאין הרבה מה לעשות. ההשלמה חודרת אט אט מבעד לתקווה שמפנה את מקומה. עם כל האבסורד שבדבר, השגרה משתלטת על כל פינה.

לילד הזה מגיע עתיד טוב יותר!

C.P(שיתוק מוחין) – תחילה, ההורים רצים מרופא לרופא. אצל אחד מקבלים תחזיות שחורות ואצל האחר מעט פחות, אך הצד השוה שבהן הוא הייאוש. מבט על הרופא כאילו הוא יצר את האדם(ח"ו) וידו בכל, משל השליטה בידיו לשבט או לחרב. אט אט הסיפורים ממקור ראשון מגיעים לאוזניי ואני עומד כך משתאה! אצל הילדה בת החצי שנה, לא נתן הרופא ולו צל של סיכוי ללכת והיום, אחרי עבודה קשה ובלתי מתפשרת, פוסעת היא לקול צהלתה של אמה. אצל הילד בן התשע, ההולך על קצות האצבעות, התעקשו הרופאים לא לנתח, לא נתנו סיכוי, בשילוב פיזיותרפיה, הולך הוא כאחד האדם.

לא סתם נאמר, "מכאן שניתנה רשות לרופא לרפא". ניתנה לו רשות לרפא, לא לייאש. המשפחה מוכנה לעשות הכל, לו רק תקבל בדל של תקווה. ההורים יזילו דמים מרובים (תרתי משמע!) כדי לראות את הילד מתקדם, כדי לתת לו כלים להתמודד בכוחות עצמו. העבודה קשה, בכך אין ספק! המטפלות במעונות טוענות לאגרסיביות מצד הפיזיותרפיסט, הילד עדין מדי, כואבות את כאבו, טבעי ומובן. אך האם אותה מטפלת לא תיתן לבן שלה תרופה מרה לצורך בריאותו?! הבעיה העיקרית, נובעת מחוסר אמונה בילדים, ביכולות שלהם, בכח הסיבולת שלהם. מנהל בבית ספר לא מוכן לשלוח את הילד לפיזיותרפיה. "זה לא יעזור וחבל על זמנו", הוא טוען. המשפחה מתעקשת והטיפול מתחיל. אחרי שנתיים השינוי מבורך ומכה את המנהל בתדהמה.

אנחנו, מאמינים בני מאמינים, נתייאש? בפרנסה מן השמים, בסייעתא דשמיא על כל צעד, בגידול הילדים, אין לנו ספק בקשר למקור השפע. מדוע כאן נשליך את יהבינו בידי בשר ודם?!

וחלילה, חלילה מלהטיל דופי בעבודת הקודש שלהם, בהצלת חיים בכל רגע ורגע, אך דבריהם נאמרים על דרך הטבע ואנו יודעים שגם הטבע אינו דבר המובן מאליו. אין ספק שהדברים לא באים כביקורת על אנשי המלאכה העושים רבות למען אותם ילדים וחפצים בטובתם. גם לא על ההורים הרוצים בטובת הילד. אך יגיע יום והם יודו לאותו מטפל עקשן, שלא עשה הנחות ולא ויתר לילדם יקירם, כשהצעדים הפשוטים שלא היו בלקסיקון של הסובבים אותו, כמה שנים אחורה יתנו את אותותם ויסירו עול עצום מעל כתפיהם של ההורים. ילד עצמאי, שלא תלוי בחסדיו של זה או אחר, ישמור על ביטחון עצמי גבוה, יקבל את חייו החופשיים במתנה. אין זכות לאף אדם שיהיה מקצוען ככל שיהיה, לשלול זאת ממנו. המבט שלי, (כמסייע זוטר ולא כאיש מקצוע) ושל האנשים שעובדים עם ילדים אלו על הנושא, לא יכול להחליף את הכאב והמציאות של ההורים. אף אדם לא ירצה להתחלף איתם, מעריכים את ההשקעה שלהם ואין ספק שהם עושים מעל ומעבר! אך ברור הדבר, שאין להם את הכלים המקצועיים בכדי לדעת מה מצבו של הילד ועד כמה ניתן לשפר ולהקל על תפקודו. כאן טמונה הבעיה האמיתית. הם נסמכים על משענתם של הרופאים. מטבע הדברים, כשהמציאות מוכיחה שילדים אלו עקפו בהרבה את התחזיות שניבאו הרופאים ושברו מוסכמות בקרב אנשי המקצוע! שלא נזדקק ונדע רק בריאות ואושר!

(מוקדש לדני-האיש והאגדה!)

הלהבות בכרמל הציתו לבבות אביעד חזני / ד' טבת ה'תשע''א / 23:15 3 תגובות |

יום חמישי בצהרים. בחדשות מדווחים על שריפה המשתוללת בהר הכרמל. לשונות של אש נגסו באכזריות בעשרות דונמים של יער וקטפו את חייהם של 42 בני אדם.

מאותו רגע, הכל השתנה. מדינה שלימה כמו עצרה את נשימתה אל מול העשן המיתמר מהעיר השלישית בגודלה בישראל.

השמועות התפשטו במהירות - כמעט כמו האש, והטלפון שלי לא הפסיק לרטוט לרגע - בדיוק כמו הלב, עשרות אנשים התקשרו לשאול בשלומנו ולוודא שאנו "מספיק רחוקים" ממוקד האש אולם יותר מכל - להביע את רצונם לעזור ולסייע בכל מה שניתן. צעירים ומבוגרים, חילונים ודתיים, ימניים ושמאלנים, גברים ונשים. תוך שעות מספר נפתחו דפים בפייסבוק ועשרות אלפי אנשים נרשמו לעדכונים ולקבוצות סיוע. כשהגעתי ביום ראשון למרכז ההתנדבות ב"בית בירם" נתקלתי בעשרות בני נוער שפשוט עומדים ומחפשים מה אפשר לעשות... משטרת ישראל והעירייה לא הצליחו להשתלט על כמות המתנדבים האדירה ששיוועה לעשות ולסייע.

ללא ספק, השרפה הוכיחה שוב את כוחו של האזרח הקטן. כשהממסד עשה כל שביכולתו מול האש, פעלו האזרחים ה"פשוטים" כמיטב יכולתם, עמותות חסד שלחו סיוע של מתנדבים ומזון, ארגונים חברתיים סייעו בשמירה על הבתים הנטושים כדי לשמור על הציוד שהופקר, אחרים שלחו מתנדבים להעסיק את ילדי המפונים ויש שערכו סבבים של שמירה ופטרולים ביערות ברחבי הארץ כדי למנוע הצתות נוספות. כשביקשתי אוטובוס מחברת נסיעות בשביל פעילות עם הילדים המפונים אמר לי בעל העסק: "ברור שאתה מקבל בחינם, תודיע היכן ומתי - ואנחנו שם". הצמתים בצפון התמלאו מתנדבים, והלב - סוער...

אתה יושב בבית ורואה את הלהבות מהחלון, לא מעכל שהמקומות בהם נהגת לטייל, בתים של חברים אותם אהבת לבקר, נאכלו ע"י האש הבוערת. אולם כשב2 וחצי בלילה קיבלתי הודעת סמס מאדם העומד בראשות ארגון שמאל: "אתה בטוח שאין מה לעזור? אתה חייב לחשוב עבורי על משהו! אני לא מצליח להירדם", אתה יודע שאינך לבד. עם שלם עומד מאחוריך, העורף הוא הפנים. האש בערה וחיממה את הלבבות. עם ישראל הנפלא שלנו הוכיח שוב שאנו יצוקים מחומר אחד.

כמו כולנו, גם מ', הגרה בבית אורן עמדה נפעמת אל מול גלי האהבה. בלחץ הפינוי מהקיבוץ שכחה מ' להביא מטען לפלאפון. ביום שישי בצהרים, כשהשיגה מטען שלחה הודעת סמס: "לכל האנשים הנפלאים: אנחנו בטוב, רוב הקיבוץ כנראה לא שרוף, כשהדברים יהיו ודאיים אז נעדכן. חג שמח ושבת מבורכת והמון תודה. עם ישראל חי"

מצד אחד, זה הזמן לטפוח לעצמנו על השכם. אנו עם נפלא! ומצד שני, חייבים אנו לקחת את המסר הזה לשגרה. ליום-יום. את כוחה העצום של האחדות, את המסירות האינסופית עבור אחינו הנתונים בצרה, חובה עלינו להוציא לפועל גם בשעות שלום ושלווה. יהי רצון שאש האהבה והאכפתיות תמשיך לבעור בליבנו, ורק שם...

חיצי האש וחג החנוכה אמנון דעי / ג' טבת ה'תשע''א / 02:19 13 תגובות |

היום האחרון של חנוכה. לא זוכר חג שצפינו בו בלהבות כה רבות כמו החג הזה! מספר נרות ושתי להבות לא ימושו מזיכרוני ומתאי המוח של המון העם. קיבלנו את החנוכה ברוגע, באהבה, בשמחה ובגיל. אף אדם לא ידע לצפות את אשר יתחולל פחות מחצי יממה מאז הדלקנו את הנר הראשון. לא צפינו עד כמה אש קטנה יכולה להפוך למפלצת איומה.

את השתלשלות הדברים כולכם יודעים ולא אלאה אתכם בפרטים. להבות אדירות, 41 נספים, חמישים אלף דונם של חורש טבעי שאינם ובעיקר לבבות שבורים של בני משפחה שלעולם ירגישו בחיסרון יקיריהם, אבות צעירים ואמהות שבדרך.

חשבנו שבזאת תמה האש?! ממש לא!!! מרגע לרגע נוכחנו לדעת שאש ההסתה לעולם לא תכבה. תמיד יהיו אנשים שגם בנסיבות קשות ילבו אותה והיא אף תשמש להם כנפט הגורם לבערה בלתי נשלטת. הסנונית הראשונה החלה בטפטופים זעירים על אשמתו של אלי ישי בהזנחה רשלנית של שירותי הכבאות. ראיון שנערך במוצאי שבת בערוץ 2 הפך להרצאה של צד אחד בלבד, המראיין! מיום ליום נוכחנו שחיצי האש מופנים רק אל כתובת אחת (שעדיין לא תלויה על הקיר...) אלי ישי!

לא הועילו לו כל הטענות, ההסברים ואף הצגת עובדות כתובות (פרוטוקולים של ישיבות הועדות בכנסת) על התראותיו החוזרות ונשנות בגין מצבן העגום של שירותי הכבאות. שרי הפנים שכיהנו לפניו, לא נקפו אצבע ולו הייתי בודה זאת מליבי ניחא. את העדות הזו מסר אתמול (רביעי) האחראי על הכבאות בארץ טפסר שמעון רומח. במסיבת העיתונאים טען שלא היה שר פעיל כל כך שנלחם למען תקציב הכבאות כמו השר אלי ישי. לא היה שר שבקדנציה שלו אושר תקציב של מאה מליון שקלים (למרות שדרש 540) להצטיידות. נערי האוצר שמנעו את התקציב בטענה של יישום הרפורמה בשירות לא שיחקו בחיי אדם?? עליהם לא הוטלה האשמה. תמונתו של השר מוצבת "בגאון" לצד כל כתבה העוסקת באסון הנורא משל הוא הצית את האש במו ידיו.

יש שיאמרו שהכיפה שעל ראשו מושכת אליו את האש (תרתי משמע..) ישנם הסוברים כי צבע עורו ה"מפוחם" לעד, ישמש כמגנט לאנשי התקשורת החפצים במפלתו בקנאה ושנאה תהומית.. אך דבר אחד ברור! העם בישראל אוכל הכל! כל לוקש שימכרו לו יחטוף בשתי ידיים.. הציבור צמא לאשמים, כשאין אמונה מחפשים שעיר לעזאזל.. התקשורת מתבייתת על אנשי ציבור שאינם חושבים כמותם. והנה לכם שילוב בין השניים, תקשורת עוינת וציבור מתוסכל והתוצאה מתבקשת. לא יועילו כל חברי הכנסת שעמדו לצידו אמש ותמכו בו על אף שאינם שייכים לסיעתו ובטח לא למגזר ממנו הוא בא. לא יעזרו גם מאה וחמישים החתימות שנאספו מראשי הרשויות בארץ התומכים בו ומחזקים את ידיו. כשהמיעוט שולט בתקשורת, אין הרבה מה לעשות, אולי להנמיך מעט את גובה הלהבות, אך לכבותה לא ניתן כל עוד המיעוט מביט עליך ממרומי מגדלי היוקרה בחדר התקשורת.

ביטוח שריפות לא יועיל במקרה הזה, אך לפחות נשמור על אחדות, אם ובלי קשר אליו. כל עוד המחלוקת שורפת כל חלקה טובה במחננו, לא נוכל לבוא בטענות לאף גורם חיצוני. כל עוד צבע עור מפריד בינינו אין לנו סיבה לצפות מאנשים ללא ערכים ומצפון להתנהג אחרת. כוחנו באחדותנו, גם מליון קוב של מים לא יכבו את האש בטפטוף.. רק באיחוד השורות נצליח להנחית מכת מים אדירה שהאש לא תוכל לה, לא תרים ראש לנצח.

ואל תחשדו בי באופטימיות יתירה, המאמץ עילאי ולא פשוט, אך אפשרי!!!