מי שמאמין לא מתייאש! אמנון דעי / י''ט טבת ה'תשע''א / 14:40 9 תגובות |

הם יודעים כמעט הכל על מצבם. חלקם אף בעלי ביטחון עצמי. ישנם כאלה עם סיכויים להשתנות ויש גם כאלה שעובדים קשה כדי לשמר את הקיים. האמונה אופפת את הסובבים להם, אמונה שעם כח רצון ועבודה קשה, ניתן להגיע לתוצאות טובות. אנו, מאמינים בני מאמינים, לא מתייאשים מהר. תמיד נותנים סיכוי לשיפור על אף התחזיות השחורות. יש קשיים והרבה. יש אבני נגף בכל צעד. לא מאחל לאף משפחה הפתעות כאלה. צפיה מהולה בהתרגשות, חבלי לידה שבסופם אמור להגיע האור, אך מרגע לרגע נדמה שהוא מגיח עמום, מט, שובר לב ומתסכל.

ההלם ניכר היטב על פני ההורים. חוסר חמצן של זמן מועט בתהליך הלידה, סיבוך שאורך לא יותר מארבעים שניות, הופך חיים של משפחה במאה ושמונים מעלות. שום דבר לא יהיה כמו עד עתה, החיים משתנים מקצה לקצה. המשפחה הקרובה נרתמת לעזור ולסייע, אך הגזירה נגזרה!

הגזירה נגזרה? האומנם?

דפוס החשיבה הפשוט הוא, שאין הרבה מה לעשות. ההשלמה חודרת אט אט מבעד לתקווה שמפנה את מקומה. עם כל האבסורד שבדבר, השגרה משתלטת על כל פינה.

לילד הזה מגיע עתיד טוב יותר!

C.P(שיתוק מוחין) – תחילה, ההורים רצים מרופא לרופא. אצל אחד מקבלים תחזיות שחורות ואצל האחר מעט פחות, אך הצד השוה שבהן הוא הייאוש. מבט על הרופא כאילו הוא יצר את האדם(ח"ו) וידו בכל, משל השליטה בידיו לשבט או לחרב. אט אט הסיפורים ממקור ראשון מגיעים לאוזניי ואני עומד כך משתאה! אצל הילדה בת החצי שנה, לא נתן הרופא ולו צל של סיכוי ללכת והיום, אחרי עבודה קשה ובלתי מתפשרת, פוסעת היא לקול צהלתה של אמה. אצל הילד בן התשע, ההולך על קצות האצבעות, התעקשו הרופאים לא לנתח, לא נתנו סיכוי, בשילוב פיזיותרפיה, הולך הוא כאחד האדם.

לא סתם נאמר, "מכאן שניתנה רשות לרופא לרפא". ניתנה לו רשות לרפא, לא לייאש. המשפחה מוכנה לעשות הכל, לו רק תקבל בדל של תקווה. ההורים יזילו דמים מרובים (תרתי משמע!) כדי לראות את הילד מתקדם, כדי לתת לו כלים להתמודד בכוחות עצמו. העבודה קשה, בכך אין ספק! המטפלות במעונות טוענות לאגרסיביות מצד הפיזיותרפיסט, הילד עדין מדי, כואבות את כאבו, טבעי ומובן. אך האם אותה מטפלת לא תיתן לבן שלה תרופה מרה לצורך בריאותו?! הבעיה העיקרית, נובעת מחוסר אמונה בילדים, ביכולות שלהם, בכח הסיבולת שלהם. מנהל בבית ספר לא מוכן לשלוח את הילד לפיזיותרפיה. "זה לא יעזור וחבל על זמנו", הוא טוען. המשפחה מתעקשת והטיפול מתחיל. אחרי שנתיים השינוי מבורך ומכה את המנהל בתדהמה.

אנחנו, מאמינים בני מאמינים, נתייאש? בפרנסה מן השמים, בסייעתא דשמיא על כל צעד, בגידול הילדים, אין לנו ספק בקשר למקור השפע. מדוע כאן נשליך את יהבינו בידי בשר ודם?!

וחלילה, חלילה מלהטיל דופי בעבודת הקודש שלהם, בהצלת חיים בכל רגע ורגע, אך דבריהם נאמרים על דרך הטבע ואנו יודעים שגם הטבע אינו דבר המובן מאליו. אין ספק שהדברים לא באים כביקורת על אנשי המלאכה העושים רבות למען אותם ילדים וחפצים בטובתם. גם לא על ההורים הרוצים בטובת הילד. אך יגיע יום והם יודו לאותו מטפל עקשן, שלא עשה הנחות ולא ויתר לילדם יקירם, כשהצעדים הפשוטים שלא היו בלקסיקון של הסובבים אותו, כמה שנים אחורה יתנו את אותותם ויסירו עול עצום מעל כתפיהם של ההורים. ילד עצמאי, שלא תלוי בחסדיו של זה או אחר, ישמור על ביטחון עצמי גבוה, יקבל את חייו החופשיים במתנה. אין זכות לאף אדם שיהיה מקצוען ככל שיהיה, לשלול זאת ממנו. המבט שלי, (כמסייע זוטר ולא כאיש מקצוע) ושל האנשים שעובדים עם ילדים אלו על הנושא, לא יכול להחליף את הכאב והמציאות של ההורים. אף אדם לא ירצה להתחלף איתם, מעריכים את ההשקעה שלהם ואין ספק שהם עושים מעל ומעבר! אך ברור הדבר, שאין להם את הכלים המקצועיים בכדי לדעת מה מצבו של הילד ועד כמה ניתן לשפר ולהקל על תפקודו. כאן טמונה הבעיה האמיתית. הם נסמכים על משענתם של הרופאים. מטבע הדברים, כשהמציאות מוכיחה שילדים אלו עקפו בהרבה את התחזיות שניבאו הרופאים ושברו מוסכמות בקרב אנשי המקצוע! שלא נזדקק ונדע רק בריאות ואושר!

(מוקדש לדני-האיש והאגדה!)